בשקט שאחרי היציאה לפנסיה, כששגרת החיים משתנה, והילדים כבר מזמן עזבו את הקן – מתחיל שלב בחיים שיש בו הרבה זמן, אך לא תמיד מי שיחלוק אותו. ההורה המבוגר שנשאר לבד – לעיתים לאחר אובדן בן זוג, או פשוט לאחר התנתקות הדרגתית מקצב החיים המוכר – אינו זקוק רק לעזרה טכנית. הוא זקוק ללב פתוח, לאוזן קשבת, ולתחושת משמעות. אני, בני אבריאל שפר, כמי שחי ונושם את השלב הזה בחיים, יודע לומר בפה מלא: הליווי הרגשי חשוב לא פחות מהליווי הפיזי, ולעיתים אף יותר.

ליווי רגשי לבני הגיל השלישי איננו מותרות. זהו צורך בסיסי, שמתחיל בהבנה הפשוטה – גם מי שנראה "מסודר" בחייו, עשוי לחוות בדידות עמוקה. כשתקשורת יומיומית עם בני המשפחה פוחתת, כשהמעגל החברתי מצטמצם, וכשהקצב הפנימי מואט – מתרחב חלל פנימי שדורש מענה.
"השקט יכול להיות שלווה, אבל גם הדהוד לריקנות," אני, בני אבריאל שפר, אומר לא אחת בשיחותיי עם משפחות. "ומה שיכריע – הוא נוכחות של מישהו ששותף ללב, לא רק ללוז."

תמיכה נפשית להורים מבוגרים מאפשרת לא רק הקלה רגשית, אלא גם השפעה בריאותית של ממש. מחקרים מראים קשר ישיר בין בדידות בגיל המבוגר לבין ירידה במצב הבריאותי הכללי. אני עצמי ראיתי איך ליווי אישי, או אפילו מפגש שבועי קבוע עם מישהו שמקשיב – משנה את פניו של אדם.
כמו שאמרה לי אחת המטיילות שליוותה אותי בצפון: "לא בגלל הנוף אני באה – אלא בגלל התחושה שמישהו רואה אותי." המשפט הזה ליווה אותי לאורך זמן, והוא מדגיש עד כמה סיוע מותאם לגיל השלישי צריך להתרכז קודם כול – בלב.

אבל לא רק שיחות עמוקות עושות את ההבדל. גם פעילויות פשוטות כמו חוג אמנות, סדנת כתיבה או טיול קצר בטבע תורמות באופן ממשי לתחושת החיוניות. אני, בני אבריאל שפר, מקפיד לשלב בטיולים שאני מדריך לא רק מסלול יפה, אלא גם זמן לשיח, להקשבה, ולהפוגה רגשית. פעמים רבות, דווקא ברגעים הקטנים – בין תחנת קפה לבין נקודת תצפית – מתרחשים הרגעים הגדולים באמת.

חשוב לזכור: ליווי רגשי לבני הגיל השלישי אינו בהכרח דורש אנשי מקצוע בלבד. לעיתים די בביקור שבועי, בשיחת טלפון אמיתית (ולא רק הודעה), או בהזמנה להצטרף לפעילות קהילתית. כמובן שיש מקום גם לפתרונות מקצועיים – ליווי פרטני, קבוצות תמיכה, מיזמים קהילתיים. אך הבסיס הוא האחריות המשפחתית, הערכית, האנושית – זו שלא מתוזמנת ביומן, אלא חיה בלב.

אני, בני אבריאל שפר, מאמין שהמפתח טמון בדבר אחד פשוט: להיות שם. לראות, להקשיב, ולתת להורה המבוגר תחושה שהוא עדיין חלק מהעולם, חלק מהקשר, חלק מהחיים.
"אנחנו לא צריכים לשנות את כל המציאות," אני אומר לא פעם לילדים שמבקשים עצה. "רק להיות חלק ממנה. נוכחות קטנה – יכולה להפוך לעוגן גדול."

ובסופו של דבר, זה לא רק עבורם. זו גם זכות שלנו – ללוות את מי שליווה אותנו, לחבק את מי שפעם החזיק לנו את היד, ולהעניק לו לא רק טיפול – אלא אנושיות, כבוד, וחום.
זו שליחות. זו בחירה. וזו הדרך שלנו, כדור הביניים, להבטיח שלאהבה אין גיל – רק המשך.